טור-שו״ע חושן משפט רס״זטור-שו״ע
שולחן ערוךכיצד מכריז, וכיצד מטפל בה בעודה בידו, ובו כ״ז סעיפים(א)
חַיָּב לְטַּפֵּל בָּאֲבֵידָה עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָה, וְאָבְדָה מִשָּׁם, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. הֶחֱזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לַמָּקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים שָׁם בְּשַׁחֲרִית, אֵינוֹ חַיָּב לְטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִים אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים, לְעוֹלָם חַיָּב לִטַּפֵּל בָּהּ, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר, וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים.
(ב)
הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דברים כב, א) הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים מַשְׁמָע.
(ג)
הַמּוֹצֵא אֲבֵידָה {וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת בְּעָלֶיהָ (טוּר)} מַכְרִיז עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ אֲנָסִים שֶׁאוֹמְרִים: אֲבֵדָה הַנִּמְצֵאת שֶׁל מֶלֶךְ הִיא, מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וּמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ.
(ד)
כֵּיצַד מַכְרִיז, אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ, וְכֵן מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת, יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנֶיהָ וְיִטֹּל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ {לְרַמַּאי} מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵידָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִים מֻבְהָקִים.
(ה)
בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִים שֶׁאֵינָם מֻבְהָקִים, אֵין מַחֲזִירִין. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִים מֻבְהָקִים אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ.
(ו)
בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן סִימָנִים מַחֲזִירִים אוֹתָהּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים, הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי, וְטֹל. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְסִימָן מֻבְהָק מַחֲזִירִין אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְעֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).}
(ז)
הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה, סִימָנִים מֻבְהָקִים הֵם.
(ח)
בָּאוּ שְׁנַיִם, זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר, לֹא יִתֵּן לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, אֶלָּא תְּהֵא מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. {הַגָּה: אוֹ שֶׁיָּבִיא הָאֶחָד עֵדִים (טוּר). הֵבִיא זֶה עֵדִים, וְזֶה עֵדִים וְסִימָנִים, סִימָנִים בִּמְקוֹם עֵדִים לָאו כְּלוּם הוּא, וִיהֵא מֻנָּח (רֵישׁ הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְב״מ).}
(ט)
נָתַן הָאֶחָד סִימָנִים וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים, יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. אֲפִלּוּ אֵין מְעִידִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ.
(י)
זֶה נָתַן סִימָנִים, וְזֶה נָתַן סִימָנִים וְעֵד אֶחָד, הָעֵד אֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְיַנִּיחַ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגֶד הָעֵד צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁזֶּה שֶׁלּוֹ הוּא, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע נוֹתְנִין לְבַעַל הָעֵד (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).}
(יא)
מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, זֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאֲרָגוּהָ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה, יִתֵּן לְמִי שֶׁהֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה.
(יב)
זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ, שֶׁמִּדַּת רָחְבָּהּ אֶפְשָׁר לְשַׁעֲרוֹ כְּשֶׁהָיָה בְּעָלֶיהָ מִתְכַּסֶה בָּהּ.
(יג)
זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְזֶה נָתַן מִשְׁקָלָהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ.
(יד)
זֶה אוֹמֵר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ, וְזֶה אוֹמֵר: אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה בָּאֹרֶךְ וְכַמָּה בָּרֹחַב, יִנָּתֵן לְמִי שֶׁאָמַר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ. {הַגָּה: אֶחָד אָמַר מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְאֶחָד אָמַר הַמִּשְׁקָל, יִנָּתֵן לְבַעַל הַמִּשְׁקָל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁקֹל טַלִּית לְפִיכָךְ הָוֵי סִימָן מוּבְהָק (טוּר).}
(טו)
הִכְרִיז וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים, תְּהֵא הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
(טז)
כָּל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ, אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָה כְּדִין שׁוֹמֵר שָׂכָר. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׁוֹמֵר אֲבֵדָה אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע״ב סָעִיף ב׳ כֵּיצַד נָקְטִינָן לְעִנְיַן מַשְׁכּוֹן, וְהוּא הַדִּין כָּאן.}
(יז)
כָּל זְמַן שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא תִפָּסֵד; וּלְהַשְׁבִּיחָהּ, כְּגוֹן לִגְזֹז הַצֹּאן. וַאֲפִלּוּ גִזַּת זְנַב הַשּׁוֹר, שֶׁהוּא דָבָר מוּעָט, חַיָּב לִטַּפֵּל בּוֹ.
(יח)
וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִפָּסֵד. כֵּיצַד, מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ אוֹרְחִים, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּה, שֶׁמָּא תִּגָּנֵב.
(יט)
מָצָא כְּלֵי עֵץ, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְצָרְכָּן מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא יָשִׂים הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְרֵפוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁגּוֹרְפִין וּמְסִירִין בָּהֶם הַדֶּשֶׁן) וְקַרְדֻּמּוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁמְּבַקְעִים בָּהֶם עֵצִים), מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
(כ)
מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָּהֶם אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן כָּל ל׳ יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמַד בָּהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא לָמַד מֵעוֹלָם, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא פָרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה דַפִּין, וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, אֲבָל קוֹרִין בְּעִנְיָן אֶחָד שְׁנַיִם דַּוְקָא, אֲבָל לֹא שְׁלֹשָׁה.
(כא)
מָצָא תְּפִלִּין, שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן עָלָיו מִיָּד, אִם יִרְצֶה, שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא לִקְנוֹתָם בְּכָל שָׁעָה.
(כב)
מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ, אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר, מְטַפֵּל בָּהֶם י״ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה, וְשׂוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן וּמַאֲכִילָן. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר עַל אֲכִילָתָם, הֲרֵי הַיֶּתֶר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַתַּרְנְגוֹלֶת, מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; מִכָּאן וְאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וַהֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת, כְּדִין כָּל הַשָּׁם מֵחֲבֵרוֹ.
(כג)
מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁל רְעִי, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג׳ חֳדָשִׁים. וְשֶׁל פַּטָּם, ל׳ יוֹם.
(כד)
אֲוָזִים וְתַרְנְגוֹלִים זְכָרִים (גְּדוֹלִים), מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. קְטַנִּים בְּיוֹתֵר, וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג׳ יָמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ בֵּית דִּין, וְיָכוֹל לְשׁוּמָן וּלְקַחְתָּן בְּאוֹתָן הַדָּמִים (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש).}
(כה)
מַה יֵּעָשֶׂה בַּדָּמִים, יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם נֶאֶנְסוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֲרֵי הֵם אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, בִּדְמֵי אֲבֵדָה, מִפְּנֵי שֶׁטָּרַח לְהִטַּפֵּל בָּהּ. אֲבָל אִם מָצָא מָעוֹת, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. {הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ט״ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם.}
(כו)
כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמְּטַפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין, אִם הֶאֱכִילָן מִשֶּׁלּוֹ, נוֹטֵל מֵהַבְּעָלִים בְּלֹא שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
(כז)
הַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, יַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְיֵלֵךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס, וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִים קְשׁוּרִים הָיוּ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָא הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע.
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
{א} כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אף על פי שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם כתב הרמב״ם ז״ל החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר שהרי רואים הבעלים אותה ואפילו שהוא מקום שאינו משתמר [בד״א בדבר שאין בן רוח חיים] אבל בעלי חיים לעולם חייב ליטפל בהן עד שיחזירנה לרשות בעלים ע״כ:
(ב)
{ב} החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר:
(ג)
{ג} ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אבידה היא למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:
(ד)
{ד} וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה ואומר חפץ פלוני מצאתי ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק.
(ו)
ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימן ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הכא עדים שאין רמאי אתה וטול:
{ה} והאידנא כולהו בחזקת רמאין והרמב״ם כתב אפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי וא״א הרא״ש ז״ל כתב שא״צ עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל אם נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:
(ז)
{ו} מדה ומנין ומשקל ומקומה חשיבי סימן מובהק:
(ח)
{ז} באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק לא תנתן לשום אחד אלא תהא מונחת עד שתתברר בעדים:
(ט)
{ח} נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים ינתן לבעל העדים אפילו אינן מעידין שנפלה ממנו אלא מעידין שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה:
(י)
{ט} נתנו שניהם סימנים ואחד מהם הביא עוד עד אחד ואפילו אם העיד שראה שנפל ממנו עד אחד כמאן דליתיה ותהא מונחת עד שיתברר ומיהו א״א הרא״ש ז״ל כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע דלא גרע משאם היתה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יתבטלו דברי העד ואם לא ישבע ינתן לבעל העד:
(יא)
{י} הביא אחד עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא הא׳ מכרה לזה:
(יב)
{יא} אחד אומר מדת ארכה והשני מדת רחבה תנתן למדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים אבל מדת ארכה אינו יכול לשער:
(יד)
{יב} אחד אומר מדת ארכה ורחבה כל אחד בפרט והשני אומר מדת האורך והרוחב ביחד ואינו יודע כל אחד לבדו כמה היא ינתן למדת ארכה ורחבה בפרט:
(יג)
{יג} אחד אומד מדת ארכה ורחבה והשני אומר מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוי סימן מובהק:
(טו)
{יד} הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו:
(טז)
{טו} וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב״ם ז״ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך ליטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו ור״י ז״ל כתב שאינו אלא שומר חנם עליה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל:
(יז)
{טז} כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט צריך ליטפל בו:
(יח)
{יז} מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו בד״א בשל פשתן אבל צמר הניעור קשה לה כך פירש רש״י ורב אלפס פירש להיפך דבשל פשתן הניעור קשה לה ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד ולא לצרכו אפילו אם גם היא צריכה לאותו שיטוח ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב:
(יט)
{יח} כלי עצים ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא ע״י האור ופירש רש״י שלא ישהו החמין על גבי האור כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמץ שמשחירין מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו
{יט} וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר אין צריך ליטפל בהן שיבוא הוא ויטפל בשלו:
(כ)
{כ} מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחת לל׳ יום ולא ילמוד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר ולא יקרא פרשה וישנה ולא יתרגם ולא יפתח בו יותר מג׳ דפין ולא יהיו ב׳ קורין ביחד בענין אחד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן אבל בשני עניינים קורין אבל ג׳ אפילו בשני עניינים אין קורין כך פרש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל פירש בהיפך דשנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים וג׳ אפילו בענין אחד אין קורין:
{כא} וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר:
(כב)
{כב} מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם י״ב חדש מיום ששוכרן ולוקח שכרן ומאכילין ואם יעלה שכרן יותר ישמרנו לבעלים וכן תרנגולת שהיא מטלת בכל יום ביצים מטפל בה שנים עשר חודש.
(כג)
עגלים וסייחין במקום מרעה ג׳ חדשים שלא במקום מרעה שלשים יום.
(כד)
אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום גדולים שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם ופירש רש״י מוכרן בב״ד ומניח הדמים אצלו והרמ״ה כתב שיכול לשומם בעצמו אבל ב״ד מיהא צריך ור״י ז״ל מפרש שיכול לשומם בעצמו בלא ב״ד ונוטלן באותן הדמים וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל.
(כב)
והרמב״ם ז״ל כתב שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדרך כל השם בהמה לחבירו למחצית שכרה:
(כא)
{כג} ותפילין אין צריך לשמרם אלא מוכרן מיד מפני שמצויין בכל פעם לקנותם וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד:
(כה)
{כד} מה יעשה בדמים ישתמש בהן לפיכך הוא שומר שכר עליהם אפילו אם לא נשתמש בהן:
{כה} בד״א בדמי אבידה מפני שטרח ליטפל בה אבל מצא מעות או אפילו חפץ ולא היה לו בו שום טורח לשמרו אינו רשאי להשתמש בהן
{כו} לפיכך אינו עליהם אלא שומר חנם וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהן והוא שומר חנם עליהן:
{כז} והרמב״ם ז״ל כתב שהוא חייב באונסין על דמי אבידה וזהו לשיטתו שכתב שהוא שומר שכר על האבידה וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה ולאחר שישתמש במעות לכולי עלמא חייב באונסין שהוא שואל עליהן:
(כו)
{כח} כתב הרמב״ם ז״ל כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה ע״כ:
(כז)
{כט} המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם יצטרך לישבע יניחנה ולא יחזירנה לבעלים ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין יחד שאי אפשר לימצא זה בלא זה וזה אומר לא מצאתי אלא אחד או שאומר שנים מצאתי והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.