×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
שו״ע
פירוש
הערותNotes
ט/ש
טור-שו״ע חושן משפט רס״זטור-שו״ע
;?!
אָ
שולחן ערוך
כיצד מכריז, וכיצד מטפל בה בעודה בידו, ובו כ״ז סעיפים
(א) חַיָּב לְטַּפֵּל בָּאֲבֵידָה עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָה, וְאָבְדָה מִשָּׁם, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. הֶחֱזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לַמָּקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים שָׁם בְּשַׁחֲרִית, אֵינוֹ חַיָּב לְטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִים אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים, לְעוֹלָם חַיָּב לִטַּפֵּל בָּהּ, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר, וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים.
(ב) הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דברים כב, א) הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים מַשְׁמָע. (ג) הַמּוֹצֵא אֲבֵידָה {וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת בְּעָלֶיהָ (טוּר)} מַכְרִיז עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ אֲנָסִים שֶׁאוֹמְרִים: אֲבֵדָה הַנִּמְצֵאת שֶׁל מֶלֶךְ הִיא, מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וּמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ. (ד) כֵּיצַד מַכְרִיז, אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ, וְכֵן מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת, יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנֶיהָ וְיִטֹּל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ {לְרַמַּאי} מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵידָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִים מֻבְהָקִים. (ה) בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִים שֶׁאֵינָם מֻבְהָקִים, אֵין מַחֲזִירִין. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִים מֻבְהָקִים אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. (ו) בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן סִימָנִים מַחֲזִירִים אוֹתָהּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים, הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי, וְטֹל. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְסִימָן מֻבְהָק מַחֲזִירִין אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְעֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (ז) הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה, סִימָנִים מֻבְהָקִים הֵם. (ח) בָּאוּ שְׁנַיִם, זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר, לֹא יִתֵּן לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, אֶלָּא תְּהֵא מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. {הַגָּה: אוֹ שֶׁיָּבִיא הָאֶחָד עֵדִים (טוּר). הֵבִיא זֶה עֵדִים, וְזֶה עֵדִים וְסִימָנִים, סִימָנִים בִּמְקוֹם עֵדִים לָאו כְּלוּם הוּא, וִיהֵא מֻנָּח (רֵישׁ הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְב״מ).} (ט) נָתַן הָאֶחָד סִימָנִים וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים, יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. אֲפִלּוּ אֵין מְעִידִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. (י) זֶה נָתַן סִימָנִים, וְזֶה נָתַן סִימָנִים וְעֵד אֶחָד, הָעֵד אֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְיַנִּיחַ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגֶד הָעֵד צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁזֶּה שֶׁלּוֹ הוּא, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע נוֹתְנִין לְבַעַל הָעֵד (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (יא) מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, זֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאֲרָגוּהָ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה, יִתֵּן לְמִי שֶׁהֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה. (יב) זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ, שֶׁמִּדַּת רָחְבָּהּ אֶפְשָׁר לְשַׁעֲרוֹ כְּשֶׁהָיָה בְּעָלֶיהָ מִתְכַּסֶה בָּהּ. (יג) זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְזֶה נָתַן מִשְׁקָלָהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ. (יד) זֶה אוֹמֵר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ, וְזֶה אוֹמֵר: אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה בָּאֹרֶךְ וְכַמָּה בָּרֹחַב, יִנָּתֵן לְמִי שֶׁאָמַר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ. {הַגָּה: אֶחָד אָמַר מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְאֶחָד אָמַר הַמִּשְׁקָל, יִנָּתֵן לְבַעַל הַמִּשְׁקָל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁקֹל טַלִּית לְפִיכָךְ הָוֵי סִימָן מוּבְהָק (טוּר).} (טו) הִכְרִיז וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים, תְּהֵא הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. (טז) כָּל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ, אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָה כְּדִין שׁוֹמֵר שָׂכָר. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׁוֹמֵר אֲבֵדָה אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע״ב סָעִיף ב׳ כֵּיצַד נָקְטִינָן לְעִנְיַן מַשְׁכּוֹן, וְהוּא הַדִּין כָּאן.} (יז) כָּל זְמַן שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא תִפָּסֵד; וּלְהַשְׁבִּיחָהּ, כְּגוֹן לִגְזֹז הַצֹּאן. וַאֲפִלּוּ גִזַּת זְנַב הַשּׁוֹר, שֶׁהוּא דָבָר מוּעָט, חַיָּב לִטַּפֵּל בּוֹ. (יח) וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִפָּסֵד. כֵּיצַד, מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ אוֹרְחִים, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּה, שֶׁמָּא תִּגָּנֵב. (יט) מָצָא כְּלֵי עֵץ, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְצָרְכָּן מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא יָשִׂים הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְרֵפוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁגּוֹרְפִין וּמְסִירִין בָּהֶם הַדֶּשֶׁן) וְקַרְדֻּמּוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁמְּבַקְעִים בָּהֶם עֵצִים), מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. (כ) מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָּהֶם אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן כָּל ל׳ יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמַד בָּהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא לָמַד מֵעוֹלָם, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא פָרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה דַפִּין, וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, אֲבָל קוֹרִין בְּעִנְיָן אֶחָד שְׁנַיִם דַּוְקָא, אֲבָל לֹא שְׁלֹשָׁה. (כא) מָצָא תְּפִלִּין, שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן עָלָיו מִיָּד, אִם יִרְצֶה, שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא לִקְנוֹתָם בְּכָל שָׁעָה. (כב) מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ, אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר, מְטַפֵּל בָּהֶם י״ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה, וְשׂוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן וּמַאֲכִילָן. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר עַל אֲכִילָתָם, הֲרֵי הַיֶּתֶר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַתַּרְנְגוֹלֶת, מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; מִכָּאן וְאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וַהֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת, כְּדִין כָּל הַשָּׁם מֵחֲבֵרוֹ. (כג) מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁל רְעִי, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג׳ חֳדָשִׁים. וְשֶׁל פַּטָּם, ל׳ יוֹם. (כד) אֲוָזִים וְתַרְנְגוֹלִים זְכָרִים (גְּדוֹלִים), מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. קְטַנִּים בְּיוֹתֵר, וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג׳ יָמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ בֵּית דִּין, וְיָכוֹל לְשׁוּמָן וּלְקַחְתָּן בְּאוֹתָן הַדָּמִים (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש).} (כה) מַה יֵּעָשֶׂה בַּדָּמִים, יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם נֶאֶנְסוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֲרֵי הֵם אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, בִּדְמֵי אֲבֵדָה, מִפְּנֵי שֶׁטָּרַח לְהִטַּפֵּל בָּהּ. אֲבָל אִם מָצָא מָעוֹת, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. {הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ט״ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם.} (כו) כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמְּטַפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין, אִם הֶאֱכִילָן מִשֶּׁלּוֹ, נוֹטֵל מֵהַבְּעָלִים בְּלֹא שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. (כז) הַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, יַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְיֵלֵךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס, וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִים קְשׁוּרִים הָיוּ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָא הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע. מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
טור
(א) {א} כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אף על פי שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם כתב הרמב״ם ז״ל החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר שהרי רואים הבעלים אותה ואפילו שהוא מקום שאינו משתמר [בד״א בדבר שאין בן רוח חיים] אבל בעלי חיים לעולם חייב ליטפל בהן עד שיחזירנה לרשות בעלים ע״כ: (ב) {ב} החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר: (ג) {ג} ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אבידה היא למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: (ד) {ד} וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה ואומר חפץ פלוני מצאתי ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק. (ו) ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימן ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הכא עדים שאין רמאי אתה וטול:
{ה} והאידנא כולהו בחזקת רמאין והרמב״ם כתב אפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי וא״א הרא״ש ז״ל כתב שא״צ עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל אם נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם:
(ז) {ו} מדה ומנין ומשקל ומקומה חשיבי סימן מובהק: (ח) {ז} באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק לא תנתן לשום אחד אלא תהא מונחת עד שתתברר בעדים: (ט) {ח} נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים ינתן לבעל העדים אפילו אינן מעידין שנפלה ממנו אלא מעידין שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה: (י) {ט} נתנו שניהם סימנים ואחד מהם הביא עוד עד אחד ואפילו אם העיד שראה שנפל ממנו עד אחד כמאן דליתיה ותהא מונחת עד שיתברר ומיהו א״א הרא״ש ז״ל כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע דלא גרע משאם היתה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יתבטלו דברי העד ואם לא ישבע ינתן לבעל העד: (יא) {י} הביא אחד עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא הא׳ מכרה לזה: (יב) {יא} אחד אומר מדת ארכה והשני מדת רחבה תנתן למדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים אבל מדת ארכה אינו יכול לשער: (יד) {יב} אחד אומר מדת ארכה ורחבה כל אחד בפרט והשני אומר מדת האורך והרוחב ביחד ואינו יודע כל אחד לבדו כמה היא ינתן למדת ארכה ורחבה בפרט: (יג) {יג} אחד אומד מדת ארכה ורחבה והשני אומר מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוי סימן מובהק: (טו) {יד} הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו: (טז) {טו} וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב״ם ז״ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך ליטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו ור״י ז״ל כתב שאינו אלא שומר חנם עליה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל: (יז) {טז} כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט צריך ליטפל בו: (יח) {יז} מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו בד״א בשל פשתן אבל צמר הניעור קשה לה כך פירש רש״י ורב אלפס פירש להיפך דבשל פשתן הניעור קשה לה ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד ולא לצרכו אפילו אם גם היא צריכה לאותו שיטוח ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב: (יט) {יח} כלי עצים ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא ע״י האור ופירש רש״י שלא ישהו החמין על גבי האור כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמץ שמשחירין מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו
{יט} וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר אין צריך ליטפל בהן שיבוא הוא ויטפל בשלו:
(כ) {כ} מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחת לל׳ יום ולא ילמוד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר ולא יקרא פרשה וישנה ולא יתרגם ולא יפתח בו יותר מג׳ דפין ולא יהיו ב׳ קורין ביחד בענין אחד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן אבל בשני עניינים קורין אבל ג׳ אפילו בשני עניינים אין קורין כך פרש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל פירש בהיפך דשנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים וג׳ אפילו בענין אחד אין קורין:
{כא} וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר:
(כב) {כב} מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם י״ב חדש מיום ששוכרן ולוקח שכרן ומאכילין ואם יעלה שכרן יותר ישמרנו לבעלים וכן תרנגולת שהיא מטלת בכל יום ביצים מטפל בה שנים עשר חודש. (כג) עגלים וסייחין במקום מרעה ג׳ חדשים שלא במקום מרעה שלשים יום. (כד) אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום גדולים שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם ופירש רש״י מוכרן בב״ד ומניח הדמים אצלו והרמ״ה כתב שיכול לשומם בעצמו אבל ב״ד מיהא צריך ור״י ז״ל מפרש שיכול לשומם בעצמו בלא ב״ד ונוטלן באותן הדמים וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל. (כב) והרמב״ם ז״ל כתב שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדרך כל השם בהמה לחבירו למחצית שכרה: (כא) {כג} ותפילין אין צריך לשמרם אלא מוכרן מיד מפני שמצויין בכל פעם לקנותם וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד: (כה) {כד} מה יעשה בדמים ישתמש בהן לפיכך הוא שומר שכר עליהם אפילו אם לא נשתמש בהן:
{כה} בד״א בדמי אבידה מפני שטרח ליטפל בה אבל מצא מעות או אפילו חפץ ולא היה לו בו שום טורח לשמרו אינו רשאי להשתמש בהן
{כו} לפיכך אינו עליהם אלא שומר חנם וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהן והוא שומר חנם עליהן:
{כז} והרמב״ם ז״ל כתב שהוא חייב באונסין על דמי אבידה וזהו לשיטתו שכתב שהוא שומר שכר על האבידה וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה ולאחר שישתמש במעות לכולי עלמא חייב באונסין שהוא שואל עליהן:
(כו) {כח} כתב הרמב״ם ז״ל כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה ע״כ: (כז) {כט} המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם יצטרך לישבע יניחנה ולא יחזירנה לבעלים ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין יחד שאי אפשר לימצא זה בלא זה וזה אומר לא מצאתי אלא אחד או שאומר שנים מצאתי והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) חיים – עיין בתוספות דבגנבה פטור לרבא אפילו באנקטי ניגרי ברייתא ועי׳ ביש״ש פ״ו דב״ק ס״י מ״ש עוד בזה. ש״ך: (ב) מכריז – עי׳ בא״ח סי׳ ש״ו סי״ב וכת׳ מהרי״ק שורש ק״י אם הכריזו בבה״כ להחזיר אבידה בתקנת ר״ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות) מי שישתדל לבטל תקנת ר״ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ״ל ועמ״ש בר״ס כ״ח בכיוצא בזה לענין עדות. סמ״ע: (ג) מובהקים – עיין בסמ״ע ובש״ך שהאריכו לבאר החילוקי דינים שבסימני אבידה והחילוק שבין סתם בני אדם לצורבא מדרבנן ע״ש: (ד) וי״א – הי״א ל״פ אמ״ש בש״ס ופוסקים בהדי׳ דמשרבו הרמאים התקינו שיביא עדים דלאו רמאי הוא אלא דסביר׳ ליה דאפילו לרמאי גמור מחזירין בסי׳ מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסביר׳ ליה דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפי׳ בסי׳ חיוור וסומק דאינו מובהק כלל וממיל׳ גם עתה אם מביא ראיה שאינו רמאי או שהוא מוחזק לצורבא מרבנן מחזירין לו בסי׳ ארוך וגוץ וכמ״ש בסעיף שאח״ז ולפ״ז האי י״א שכת׳ הרמ״א קאי ג״כ אמ״ש בס״ס שלפני זה והרמאי אע״פ כו׳ עכ״ל הסמ״ע והש״ך השיג עליו ודחה כל דבריו בזה וכת׳ דמוכח להדי׳ בהרא״ש דאף בראשונה לא היו מחזירין לסתם ב״א בסי׳ דחיוור כו׳ אלא בסי׳ דמדה ומשקל וכה״ג. ולרמאי וכן האידנא אף בסימנים אלו אין מחזירין אלא בסי׳ מובהק שמועיל גם בעלמ׳ כגון נקב יש בצד אות פלונית כו׳ ע״ש: (ה) הם – פי׳ וסומכין עליהן גם לדעת הרמב״ם והמחבר למי שהבי׳ עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן שמסתמ׳ אינו רמאי וכ״כ רבינו ירוחם עכ״ל הסמ״ע וכת׳ הש״ך שלא מצא דבר מזה בר״י וגם לא מצא בשום מקום דצורבא מרבנן א״צ להבי׳ עדים שאינו רמאי ומ״מ הוא מוכרח בעצמו. עכ״ל: (ו) שנים – כת׳ בש״ג נראה בעיני שאם אמר אחד לחבירו או תשבע אתה שהיא שלך או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו וכן אם באו לחלקה ביניהם שומעין להם וכן אם הודה אחד מהם שומעין לו עכ״ל ונראה שאם אחד אומר אני אשבע ולא אתה והב׳ אומר להיפך יניח. ש״ך:
(ז) מונח – כ״כ בד״מ בשם הג״מ ולפענ״ד הג״מ לא מיירי אלא מדין דמיירי בש״ס כתבו הט״ו בסעיף שאח״ז אבל דין זה לא נזכר כלל שם ואפשר דכיון דהאי לא ידע סימניה מוכחא מילת׳ דסהדי שיקרי נינהו אם לא שהוא בענין דלא ה״ל לידע וצ״ע. שם:
(ח) סימנים – אפילו סימנים מובהקים כ״כ הרא״ש ומשמע שם דר״ל אפילו מובהקים ביותר וכ״מ מדברי מהרש״ל בח״ש רק מ״ש שם דדעת רש״י לא נראה כן לא נהירא לי אלא נ״ל דמ״ש רש״י את״ל סימנים דאוריית׳ רבותא נקט דאפילו אמרינן דאוריית׳ אפילו הכי עדים עדיפי עכ״ל רצה לו׳ דפשיט׳ אי סימנים לאו דאורייתא א״כ אפילו סי׳ מובהק ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום א״כ פשיט׳ דעדים שהוזכר להדי׳ בתורה והוא ג״כ סברא דעדיפי אלא אפילו סימנים דאוריית׳ וא״כ אפילו סי׳ מובהק קצת שהוא ג״כ מן התורה ה״א דחשיב כעדים קמ״ל דעדים עדיפי וכיון דעדיפי מסי׳ מובהק קצת עדיפי ג״כ מסי׳ מובהק ביותר דהא כיון דסימנים דאוריית׳ אין חילוק ודו״ק. שם:
(ט) שלו – מחזקינן ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה. שם:
(י) שאינו – ואפילו העד מעיד שראה שנפל. הרא״ש וטור ועיין בתשובת מיי׳ בס׳ משפטים סי׳ ו׳ וכת׳ הסמ״ע דא״צ לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עכ״ל וכן דעת הנ״י וכ״פ הב״ח וכן משמע בהג״מ ריש ב״מ וכן עיקר. שם: (יא) לשערו – בס׳ ת״ח כת׳ דהיינו דוק׳ בזמן הש״ס אבל עכשיו הוא להפך שמדת אורכו אפשר לשערו ומדברי כל הפוסקים והאחרונים ל״נ כן ונרא׳ שזה תלוי בראיות הדיין ולפי המלבוש ודרך הלבישה. שם: (יב) כאן – כלו׳ כמו דנקטינן התם דהוי ספיק׳ דדינ׳ ה״ה כאן וכ״כ הסמ״ע וא״כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבידה לא מפקינן מיניה ודלא כמהרש״ל שהכריע דהוי ש״ח לגמרי ע״ש בפ׳ הכונס סי׳ ט׳ שהאריך בזה וכל ראיותיו דחוים ע׳ בש״ך: (יג) לשלשים – אבל טפי לא מפני שמתקלקל. טור:
(יד) בשני – מפני שמנתחין אותה וקורעין לה. סמ״ע:
(טו) ולצורכו – הטעם שמא ישכח ע״ג המטה ויגנב ואע״ג דבספרים התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכן שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז״ל וכמפורש בסמוך סעיף כ׳ משא״כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה. שם:
(טז) כסף – פרש״י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותו בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנן בקרקע מסיק דלא יגע בהו ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש משעה שנזדקק לעולם וכסף דאינו צלול כ״כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע ולא בהיותו ע״ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפי׳ ע״ג קרקע והט״ז לא הזכירו זה דטמון בקרקע משמע דלא חלקו בזה. שם: (יז) ומניחן – פי׳ מחזיק לעצמו ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותן לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהן מצויין לקנותן אצל סופרים והרמב״ם מסיים בזה וז״ל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ע״כ משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויין לקנותן מ״מ חביב לאדם דבר שרגיל בו משא״כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באחרים אם גם הם בחזקת כשרות כ״כ הסמ״ע והש״ך כת׳ דה״פ הואיל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר א״כ ניח׳ ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה משא״כ בשאר דברים וע״ש: (יח) מחבירו – עיין בדברי הט״ו ביו״ד סי׳ קע״ז: (יט) ויכול – ואע״ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו (דנפרטין) [דפורטן] לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון לטובת הממושכן כגון שעושה שכר הרבה ומפחית מעט כת׳ הט״ו בר״ס ע״ב דמשכירו לאחרים ולא לעצמו שאני הכא דזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות אין חושדין אותו ולדעת המחבר גם בסכ״א וסכ״ב צריך שומת ב״ד וצ״ע שלא כתבו שם. סמ״ע: (כ) לשלם – כ״כ הרמב״ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוה ש״ש וכמ״ש בסי״ו מ״ה בהני דמים דמותר להשתמש ולהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ״ה סיים נמי דאם מצא מעות דאסור להשתמש בהן נשתיירו על דין שאר שומרי אבידה שהן ש״ש ומינה מה שסיים הרמ״א די״ח וס״ל דאינן אלא כש״ח ס״ל דבדמי אבידה מותר להשתמש ואינו אלא ש״ש דכל זמן שלא שימש בהן לא מחשב כשואל להתחייב באונסין וכ״כ הטור בהדי׳ והרמ״א אפשר שסמך על מ״ש דין שומר אבידה בסי״ו אבל מ״מ ה״ל לכתבו גם כאן כדי שלא נטעה לו׳ דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מזדמן ליה סחורה לקנותה וצ״ע עכ״ל הסמ״ע וכתב הש״ך דסבר׳ זו דמעלינן חד דרגא כבר דחו התוס׳ בפרק הכונס דף נ״ו ע״ב ופ׳ א״מ דף כ״ט ע״א ובשבועות דף מ״ד ע״א והרא״ש שם ובס״פ המפקיד מיהו גם הסמ״ג ורי״ו פסקו כאן בדמי אבידה דהוי ש״ש וכ״פ מהרש״ל פ׳ הכונס סי׳ ט׳ והיינו מטעם כיון דשומר אבידה כש״ח א״כ אין אנו מוכרחים לו׳ דמיירי במתני׳ לענין אונסין אלא דאשמעינן בדמי אבידה דהוי ש״ש ולמה נוציא המשנה מפשטה וגם כונת הטור ע״כ כן הוא ואולי גם כונת הסמ״ע הוא כן אלא שלשונו לא משמע הכי עכ״ל:
(כא) מעות – לשון הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו׳ וע״ל סי׳ רצ״ב ס״ז:
(כב) וטען – אבל אם טען ראיתי שהגבהת ב׳ כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה אלא הוי כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד. סמ״ע: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur-Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×